<h1>ספר עזרת נשים — שער שביעי</h1>
<h2>דף נא:</h2>
מי שזנתה תחת בעלה בשגגה או באונס הרי זו מותרת לבעלה שהרי אמרה תורה והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת. בין יהיה האונס גוי או ישראל. וכל מי שתחלת ביאה באונס אעפ"י שסופה לרצון אפי' אומרת הניחו לו שאלמלא לא אנס הייתי שוכרתו הרי זו מותרת שיצרה תקפה וכבר היתה אנוסה מתחלה. ליסטים שגנבו נשים מישראל הרי הן כשבויות שהן אנוסות ומותרות לבעליהן. ודין השוגג ודין האונס אחד הוא שבשגגה יש צד אונס. בד"א באשת ישראל אבל אשת כהן שנאנסה או שגגה אסורה לבעלה שכבר נעשית זונה מכל מקום והכהן אסור בה. אבל כתובתן קיימת בין אשת ישראל בין אשת כהן ולא יפסידו ממנה כלום לא עיקר ולא תוספת וכופין הכהן לגרשה ולתת לה כתובתה, אשת כהן שאמרה נאנסתי או נבעלתי בשגגה לאיש אחר אין חוששין לדבריה שמא עיניה נתנה באחר. ואם הוא מאמינה או סומך על דברי אחר המגיד לו יוציא ויתן כתובה.
<h2>דף עב.</h2>
העוברת על דת משה כגון יוצאה בשוק ושער ראשה גלוי, או נודרת ונשבעת ואינה מקיימת, או שמשה מטתה בנדותה, או שאינה קוצה לה חלה, או האכילה לבעלה דבר איסור ויגלה הדבר בסוף כגון פירות אלו פלוני כהן תקנם לי, עסה זו פלוני הפריש חלה ממנה, חכם פלוני טהר לי את הכתם, ואחר שאכל הבעל או בעל שאל לאותו פלוני ואמר ששקר אמרה לו. וכן הוחזקה נדה בשכנותיה ואמרה לבעלה טהורה אני ובא אליה. בנות ישראל כבר נהגו על עצמן מנהג צניעות, והעוברת על מנהג זה נקראת בלשון חכמים עוברת על דת יהודית, כגון יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע בלא רדיד וצעיף כשאר צנועות אעפ"י שהשער מכוסה במטפחת, או טווה בשוק וורד וכיוצא בו נגד פניה על פדחתה או על לחיה כמנהג נשי האומות הפרוצות, או טווה בשוק ותראה זרועותיה לבני אדם, או משחקת (על) [עם] הבחורים או תובעת תשמיש מאישה בקול רם ושכנות שומעות אותה מדברת על אותו דבר או מקללת אבי אישה בפני אישה. העוברת על דת צריכה התראה (בעדים) [ועדים] ואחר [כך] תפסיד כתובתה. עברה בינה לבין אישה וידע(ה) שעברה על דת והתרה בה בלי עדים וחזרה ועברה, הוא טוען ואומר עברה אחר התראה, והיא אומרת לא עברתי או לא התרה בי. אם רצה להוציא יתן כתובה אחר שישביענה שלא עברה, שאם היא מודה שעברה אחר התראה אין לה כתובה.
העוברת על דת משה או על דת יהודית או מי שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא ואם רוצה לא יוציא, אבל אעפ"י [שלא הוציא] אין לה כתובה שתקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על הצנועות. אבל אין תקנה זו מתפשטת בפרוצות ורצון חכמים שתהיה קלה בעיניו ותתגנה.
ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת משה, יוצאה בשוק ושער ראשה גלוי, כדמפרשינן פרק המדיר בכתובות [ע"ב ע"א] דתנא דבי ר' ישמעאל ופרע את ראש האשה אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו פרועות ראש. או שנודרת ונשבעת ואינה מקיימת. או ששמשה מטתה והיא נדה. או שאינה קוצה לה חלה. או שהאכילה את בעלה דברים האסורים, ואין צריך לומר שקצים ורמשים ונבילות, אלא אפילו הדברים שאין מעושרין. והיאך יודע דבר זה כגון שאמרה פירות אלו פלוני עשרן ותקנן, ועיסה זו פלוני הפריש חלה ופלוני חכם טיהר לי את הכתם, ואחר שאכל או בא אליה שאל לאותו פלוני ואמר לא היו דברים מעולם. וכן אם הוחזקה נדה בשכנותיה ואמרה לבעלה טהורה אני ובא אליה. ואי זו היא דת יהודית זה מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת יהודית, יוצאה מחצר לחצר דרך מבוי וראשה פרוע ואין עליה רדיד כשאר הנשים, אעפ"י ששערה מכוסה במטפחת. ואין בזה פריעת ראש לגמרי דהא אמרינן בירושלמי [כתובות פ"ז ה"ו] היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום פריעת ראש. ומה שאמר הד"א בחצר אבל במבוי יש בה משום פריעת ראש, בשרוצה לשהות במבוי. או שהיתה טווה וורד וכיוצא בה נגד פניה על פדחתה או על לחיה כדרך שעושות הגויות הפרוצות, או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם, או שהיתה תובעת התשמיש לבעלה בקול רם עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש. או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה. עזרא תיקן שתהא אשה חוגרת בסינר תמיד בתוך ביתה משום צניעות ואם לא חוגרת אינה עוברת על דת משה ולא הפסידה כתובתה. אמרינן בירושלמי [שם] ובמסכת סוטה [כ"ה ע"א] שהעוברת על דת צריכה התראה ועדים ואחר כך תפסיד.
<h2>דף קא.</h2>
היוצאה משום שם רע כגון שיש עדים שעשתה דבר מכוער מאד שהיתה שם עבירה אעפ"י שאין עדות ברורה בזנות, כגון היתה לבדה בחצר וראו רוכל יוצא ונכנס ותכף בעת יציאתו מצאוה עומדת מעל המטה ולובשת [המכנסים] או חוגרת אזורה. או נמצא רוק לח למעלה מן הכילה. או שניהם יוצאים ממקום אפל, או מעלין זה את זה מן הבור, או ראו אותן מנשקין זה את זה, או מגפפין זה את זה או נכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות וכיוצא בזה אם רצה להוציא תצא ואין לה כתובה ואין זו צריכה התראה.
כיצד היא יוצאה משום שם רע כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראים שהיתה שם עבירה אעפ"י שאין עדות ברורה בזנות, כיצד כגון שהיתה בחצר לבדה וראו רוכל אחד יוצא ונכנס מיד בשעת יציאתו ומצא האשה עומדת מעל המטה והיא לובשת הסינר או חוגרת אזורה, או שנמצא רוק לח למעלה מן הכילה כדאיתא בפרק שני דיבמות [כ"ד ע"א]. ובירושלמי [כתובות פ"ז ה"ו] מוסיף או שהיו שניהן יוצאים ממקום אפל. או מעלין זה את זה מן הבור וכיוצא בו, או שראו אותן מנשקין זה את זה או מגפפין זה את זה, או שנכנסו זה אחר זה וסגרו הדלת. או כיוצא בדברים אלו אם רצה להוציא תצא בלא כתובה ואין אלו צריכין התראה. עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא עד שיבאו שני עדים שזנתה בפניהם ברצונה אז ודאי כופין אותו להוציא. ורבינו יעקב תפש לו שטה אחרת בענין זה דרוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר הואיל ומכוער הדבר תצא. ומפרש תצא מרוכל אם גרשה זה ונשאת אחר כן לרוכל. שהרי זה קול שלפני הנשואין, אבל מן הבעל לא תצא דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן.
האשה שזנתה תחת בעלה ושעברה על דת משה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת, ולא תנאי מתנאי כתובה. וכל אחת מהן נוטלת הנמצא מנדונייתה, ולא יחויב הבעל לשלם כלום ממה שפיחת ולא ממה שאבד.
ראה אדם שזנתה אשתו, או אמרה לו אחת מקרובותיו או מקרובותיה שהוא מאמינם ודעתו סומכת עליהן שזנתה אשתו, בין יהיה המגיד לו איש או אשה כיון שהוא מאמת דבריהם חייב להוציאה ואסור לו לבא אליה ויתן כתובה. עשתה הודאה שזנתה תצא בלא כתובה.
והר"ם דקוצין כתב בחבורו הגדול [סמ"ג עשין מ"ח] על זה, זה לשונו מי שזנתה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת, ואין מוציאין מן הבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסי צאן ברזל ואין צריך לומר נכסי מלוג, ולא המזנה לבד אמרו, אלא העוברת על דת משה או על דת יהודית אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא תנאי מתנאי כתובה. וכל אחת מהן נוטלת הנמצא מנדונייתה ויוצאה, ואין הבעל חייב לשלם לא מה שפיחת ולא מה שאבד.
גרסינן במסכת נדרים בפרק אלו נדרים [צ' ע"ב] במשנה בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך, השמים ביני לבינך, ונטולה אני מן היהודים. חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה. נטולה אני מן היהודים יפר את חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. פירש הר"ם במז"ל בפירושו למשנה טמאה אני לך הוא שתאמר שזנתה תחתיו. וממה שכבר ידעת שאשת ישראל כאשר זנתה לא ימלט שתהא זנותה [אלא או באונס או ברצון. וכשזנתה] באונס והנה היא מותרת לבעלה כמו שהתבאר בכתובות [פי"א מ"ו] או שזנתה ברצון ואז תאסר על בעלה ואין לה כתובה. ואולם אשת כהן הנה היא אסורה לבעלה כאשר נבעלה בין באונס בין ברצון כמו שהתבאר בכתובות. וכן הדין אצלנו שאשת כהן שנאנסה נאסרה על בעלה. עם היות התורה מנעה אותה ממנו, יתחייב לתת לה כתובה לפי שהיא תאמר לו אנא הא קא חזינא את הוא דנסתחפה שדך. הנה אמר בכאן בראשונה היו אומרים האומרת טמאה אני לך נוטלת כתובתה ויוצאה, אי איפשר זה הדין באשת ישראל בשום פנים, שאם אמרה נטמאתי באונס הנה היא מותרת לבעלה, ואם אמרה ברצון אין לה כתובה, לפי שכל מי שמודה שזנתה ברצון הנה כבר אבדה כתובתה וכל תנאי כתובה אין לה, ואפי' ממה שהוציאה מבית אביה, זולת מה שיהיה קיים, לא מנכסי מלוג, ולא מנכסי צאן ברזל, נוטלת מה שבפניה ויוצאה. (ולהכריחה) [ולו הבחירה] אם ירצה לגרשה ואם ירצה לקיימה אחר שאין שם עדות יקיים כמו שהתבאר בכאן. ולא נאמר לו שאם היתה מכזבת לך ולזה תבעל אותה הנה הכתובה גם כן מחויבת לך לפרוע, לפי שהעיקר אצלנו אשר נפסקה ההלכה עליו בכל התורה פלגינן דבורא ר"ל שאנחנו נאמין הדבור בעצמו לענין מה ולא נאמינהו לענין אחר. וכבר קדם לנו מזה דמיונים במסכת יבמות [פ"ב מ"ט]. הנה לא היה מאמרם אם כן בראשונה היו וכו' בלתי באשת כהן שאמרה נטמאתי באונס שהם היו מאמינים אותה ויאמרו שהיא לא תותר לבעלה ותהיה אסורה עליו. וכן אמרו בבאור בתלמוד וזכרנו זאת הכונה ונשלים אותה. דע שזה שנזכר בתלמוד [נדרים צ"א ע"א] שהאשה כאשר אמרה לבעלה שהיא זנתה בטעות ובמחשבתה שהוא בעלה ואמרנו שהיא בלתי נאמנת ושמנו טעם [ל]זה שאם תהיה נאמנת שתאסר עליו שאין זה אלא באשת כהן, והמעשיות הנאמרות בתלמוד בזאת הכונה באשת כהן, אבל אשת ישראל הנה אם תהיה נאמנת אעפי"כ תהיה מותרת לפי שהטעות מין מהאונס בלי ספק. ואשוב לענין השמים ביני לבינך שהיא תטעון בדבר שאי איפשר הידיעה כי אם ליודע הנסתרות והוא שתאמר שהוא בלתי שלם למשגל ואינו יורה כחץ אשר לא תוכל להוליד ממנו בשום פנים. והעקר אצלנו היא דקים לה ביורה כחץ והוא לא קים ליה, לפי שהיא תדע זה בהרגשתה, והוא לא ישער בזה שהוא לא ירגיש במה שהופרש מגשמו. ולולי שחשבנו שמא עיניה נתנה באחר היינו מצוים לגרשה ולתת לה כתובתה, ולזה אם היה הוא אשר ירצה לגרשה ולהוציאה מבלתי כתובה כאשר עמד עמה עשר שנים ולא תלד כמו שבארנו ביבמות [פ"ו מ"ז]. הנה בזה ג' פנים, אחד מהם שתאמר ולא (נדע) [נודעת] אם סבת זה הענין ר"ל המנעות ההריון ממנו או ממנה, הנה היא תצא בלא כתובה לפי שהעיקר שהוא כאשר נפל הספק אוקים ממונא בחזקת מריה. והשנית שנתאמת ותאמר הסבה ממנו לא ממני לפי שאינו יורה כחץ והתחייב לתת לה כתובה. אבל יש לו להחרים בשם, מי שלא יאמר האמת, ולא יוכל להשביעה היסת כי הוא לא יוכל לומר שהוא יורה כחץ. [והשלישי שתודה שהוא יורה כחץ] ודין זה מבואר. ואמרו יעשו דרך בקשה, הוא שתשתדל ותבקש ההשארות עמו ולא תמהר הגרושין, ולא תוכרח גם כן לעמוד עמו, ולא יורה בה דין מורדת, אבל נאריך הענין ונמצע בהם באופן הפשרה ולא נעשה דין ביניהם עד שיתרצו זה לזה. וענין נטולה אני מן היהודים שהיא תאסור הנאת עצמה על כל היהודים ויהיו מודרין הנאה ממנה. ואמרו יפר חלקו מאמר נדחה לפי שהוא מאמר ר' יוסי כמו שהודעתיך וכן ביאר בתלמוד [נדרים פ"ב ע"א] ואמנם לפי דעת חכמים הנה לו שיפר השבועה בכללה לפי שהוא מנדרי ענוי. וכבר תדע ששבועתה בלתי נעשית בדבר מזאת הכונה זולת באמרה הנאתו על פלונית אולם כל היהודים יפר, והלכה כחכמים.
